"איכה", קראנו לכך בנובמבר 1995, מיד לאחר הרצח.

1.
יצחק רבין נרצח ב-יב בחשוון, לא ב-יא. יא בחשוון היה יום שבת בהיר למדי, פרשת לך לך. רבין נרצח אחרי יציאת השבת, אחרי המבדיל בין קודש לחול, בתשע בערב. לפי הלוח העברי, יום ראשון יב בחשוון כבר החל. יב, שנים עשר. לפי שהיו שנים עשר שבטים מהם נעשה ישראל. הלך אחד, הלכו כולם.
2.
טסתי עם הדייטסו מיפו לאיכילוב. רחוב יפת חשוך

 לכל אורכו מגבול בת ים עד השעון. פיצה רומא סגורה, גלידה אנדריי סגורה, אלה מרכזים קטנים של בני נוער. תוך כדי טיסה פתחתי את חלונות המכונית והדלקתי רדיו, פעולות של מצב חירום. ריח ים של נובמבר עטף את רחוב יפת ורוח מערבית כיסתה את השכונה ברסיסי מים מלוחים מן הים. בלילות מלוחים נוהגים תושבי המקום לצאת מן הבתים ולהתגודד חבורות חבורות עד אשמורת שלישית. הכספומט של בנק הפועלים נעול. הכספומט של בנק דיסקונט נעול. ברגעים של סכנה אני נוטה למלא במזומנים את כיסי מכנסי, השגחתי בכך במהלך מלחמת המפרץ, ועכשיו חיפשתי כספומט פתוח. כלום, חוץ מהשווארמה של חג' כחיל אין אור של חנות בכל הרחוב. פניתי ימינה לשדרות ירושלים. חשוך. נער הבורקס של ז'אק בדיוק הגיף את תריס הברזל, משך אותו למטה עד חצי מטר מן המדרכה והשתחל פנימה במהירות. הלאה. ימינה לדרך סלמה וישר עד רחוב הרצל ושמאלה. ריק. המדרכות נטושות למרות שמוצאי שבת. בשעת חירום נוטים האנשים כאן להתבצר בביתם או לברוח. 
3.
החנתי את הדייטסו ליד בית אסיה, מאתיים מטר מבית חולים איכילוב. איכילוב אפוף ענן אפור, סמיך כמו ערפל. אור כחול הבהב בתוך הערפל והסתחרר במהירות, ואור צהוב, מסמא, השתרבב בתוכו אלומה אלומה. שישה זרקורי ענק שלחו את האלומות הצהובות לכל כיוון. עמדתי ולא ידעתי את נפשי, אם לרוץ או לפסוע מתון. לא ראיתי נהירה של המונים, עשרות מקומות חנייה היו פנויים. משום כך רצתי רגע ואחר כך הלכתי לאט, ידי בכיסים.

איכילוב נמצא במרכז רחוב וייצמן בצפון תל אביב, בקצה אחת השכונות העשירות בישראל. בצידו האחד "היכל המשפט" של העיר ובצידו השני "כיכר המדינה", מרכז הקניות של עשירי הצפון בני העשירונים העליונים. סמוכים להם מוזיאון תל אביב, "היכל האופרה" ו"בית אמריקה", ובמקביל, כשלוש מאות מטר מערבה משם, "כיכר מלכי ישראל". 

רחוב וייצמן נחסם לתנועה משני צידיו. שישה מחסומי ברזל כבדים חסמו את הכביש ועל המחסומים שוטרים כחולים ולפניהם, חמושים בתתי מקלע, חיילי משמר הגבול. אלה ירוקים. יש מחסניות בכלי הנשק של משמר הגבול והניצרה משוחררת לירי, בפקודה. בלי שטויות, אם כן, מסוכן כאן עכשיו. תחנת המוניות של איכילוב פונתה. דוכן ההגרלות של מפעל הפיס סגור על בריח וכמותו המזנון לאוכל מהיר. צוותי תקשורת רק פורקים ציוד ומעט האנשים שכבר הגיעו התרכזו על המדרכה מימין, בלובי הכניסה של בית החולים. אין סקרנות על הפנים, רק פרצופים מוכים אימה. תקרת הלובי מרושתת בצינורות לאורכה ולרוחבה, שתי וערב של צינורות צהובים וכחולים. מכל צינור צהוב או כחול פורחים ברזי מקלחת, כ-80 סנטימטר בין ברז לברז. כל ברזי המקלחת, דוש, כינינו אותם פעם, צבועים כתום ונועדו לחיטוי כימי, במקרה של מתקפה כימית על תושבי תל אביב. הם הותקנו בפעולת חירום מהירה לפני מלחמת המפרץ, בינואר 91'. אז גם רוצפה מדרכת הלובי של בית החולים בלינולאום, מאתיים וחמישים מטר מרובע, להקל על שטיפת חומרי החיטוי.
4. 
כמאתיים איש עמדו על ריצפת הלובי. 
לאט לאט הצטרפו נוספים, סמוכים זה לצד זה וממתינים, רק רווח צר נשמר בין אדם לאדם. יש מנידים בראשם מעלה ומטה ואחר כך מנענעים אותו מצד לצד, ימינה ושמאלה. 
רובם כאן גברים, בוגרים, במכנסי ג'ינס מקוריים מונחים היטב על הגוף. אחדים בחולצת צווארון לבנה. לרגע נע אחד מהם בתזזית משוגעת, במעגל, ברדיוס של מטר, ונרגע. איש לא נפרד מצילו. פתאום סירנה אדומה צווחת ליד שערי בית החולים. השערים חסומים במחסומי ברזל כבדים ועשרות השוטרים שעליהם מחזיקים בפנסי יד ענקיים. צווחת הסירנה מגביהה ועולה עד שנשמתך קופאת, אז היא נרגעת. אז נשמעת סירנה כחולה ואחריה עוד סירנה אדומה צווחת. כולנו מוכים שבץ, חשבתי. מחסומי הברזל נגררו לצד ושברולט קאפרי בעלת לוחית זיהוי של דיפלומט אמריקאי נסעה לכיוון חדר הניתוח.
5. 
לאט, אני הולך ומזהה פרצופים משכבר הימים. יב בחשוון הלילה, ירח מלא, אור הירח שוטף את הרחבה שלפני בית החולים. העיתונאי ירון דקל. העיתונאי אהרון ברנע. העיתונאי אורי דן. איש הציבור אלעזר שטורם, איש הפרסום דוד אלעזר. להרף עין קצר מכר נוגע במכר וניתק.
שטורם נשען על הגדר של איכילוב. ראשו שמוט לשמאלו ואוזנו צמודה לפלאפון. הוא מכהן כיושב ראש "הוועדה הירושלמית" לברור המחלוקת בין חרדים לחילונים באשר לכבישי נסיעה בשבת, בירושלים. הוא דן במיוחד בכביש בר אילן וכבר הגיע למסקנות של פשרה. המחלוקת בת עשרות שנים, נוקבת ואלימה, ועניינה גבולות חילול הקודש. באיזה כביש מותר לנסוע בשבת, ובאיזה אסור, ובאילו כבישים תועדף ערבוביה בין מותר לאסור והנסיעה תוגבל רק למספר שעות. ראשו של שטורם שמוט לשמאלו ואוזנו צמודה לפלאפון. "נסה להכניס אותי פנימה", ביקש בפלאפון ממי שנמצא בתוך בית החולים, "אני ליד הגדר". לידו עמדו שלושה בני נוער, חברי תנועת מר"צ. לידם עמד חבר כנסת יורם לס ומולו עיתונאי של קול ישראל, מיקרופון פתוח בידו. לס דיבר למיקרופון. רק לפני רגע הוא היה בפנים בית החולים, ועכשיו יצא מחדר הניתוח וסיפר. מטרים ממנו, על אי תנועה, עמד דוד אלעזר. הוא מתגורר ברחוב הסמוך, שמע משהו וירד. שעה ארוכה הוא עומד על אי התנועה, פניו מול שערי איכילוב, ידיו בכיסים וכתפיו מורמות, כמעט צמודות לאוזניו. גם אני כך. אנשים נוספים מתקבצים, גלים גלים כבר כמה מאות, באים לבד ומנידים ראש בחטף אחד לשני. הרוב הגברי נשמר כל העת. בשעת חירום נוטה הזכר כאן להשאיר את זוגתו בבית.

6.
קבוצה קטנה של צעירי מר"צ חצתה את הכביש במהירות, נסערת מאוד. הגיעו לגדר של איכילוב ועצרו. ישבו במעגל,הדליקו נרות והחלו לשיר "תנו לשמש לעלות, לבוקר להאיר". זה השיר של יענקל'ה רוטבליט. רוטבליט איבד את רגלו במלחמה על שחרור ירושלים ב-67 ומאז כתב לא מעט על חורבן בית שלישי. שישה שרים במעגל, בן בת בן בת. שרים לאט ומושכים

 הברה אחרי הברה כמו בתפילת תחנונים. הם מתייפחים הילדים. פניתי מהם רגע לחפש אוויר ושבתי. שבעה נרות דולקים במרכז המעגל ושלט קטן עם הכתובת "שלום" מאחורי הנרות. אחת הנערות נעמדה פתאום ומשכה אחריה את אחד הנערים, גוררת אותו מן המעגל.
"אני רוצה לחזור עכשיו הביתה", אמרה לו.
"לא עכשיו", ענה ופנה לחזור למעגל.
"כבר מאוחר", אמרה. "הבטחת להחזיר אותי הביתה".
"אני לא יכול עכשיו",אמר.
"הבטחת", ענתה מיד.
"אני לא יכול עכשיו", הוא כמעט בכה. היא מתווכחת. היא נושאת תיק גב קטן וצבעוני.הוא מתחנן בפניה שתיקח מונית. היא לא רוצה מונית. היא לא רוצה שהוא ישלם עבור הנסיעה במונית. יש צעקות מימיני. "אני לוקח מאג אני נשבע לכם", מישהו צועק מימיני. מאג זה מיקלע, אלף כדורים בדקה. "אני לוקח מאג אני קוצר אותם", הוא צווח מול פני, "קוצר אותם קוצר אותם טרררר", הראה לי איך הוא קוצר. מרסס כדורים מימין לשמאל ובחזרה, בלי לחדול. הוא מתכוון לקצור את אנשי הימין. הוא נשבע באבא שלו לעשות כך עוד הלילה. "אני אחוש שרמוטה של מאגיסט", צווח כמו משוגע, "טרררר אני קוצר אותם". הוא בלונדיני וחזו חשוף ומיד נוצר סביבו מעגל קטן של אוהדים. צוותי צילום עטו עליו לשבעים שניות, ואחר כך פנו אל החבורה המקוננת במעגל עם נרות דולקים. "בואי נצטרף אליהם", אמר הנער לנערה, למה אנחנו מוציאים את עצמנו מן הכלל". "אנחנו לא מוציאים את עצמנו", ענתה נערה. "אתה יודע שגם אני יכולתי לשבת שם, רק שאני לא סובלת את כל הבנות האלה וההצגה שלהן". הבנות שרו"תנו לשמש לעלות לבוקר להאיר" פעם שניה, עיניהן רטובות מדמעות. סביבם עמדו אנשים ומילמלו אחריהן את מילות השיר בלחש, נבוכים מן הריגשה ומן הפומביות.או. קיי, נעתר הנער לנערה, ניסע הביתה. היא נצמדה אליו ולחשה לו באוזן לחישה ארוכה שבסופה החל גל של אנשים לנוע מימין לשמאל ובחזרה, במהירות. כולם רצים מנקודה לנקודה. מאי התנועה לגדר ומן הגדר לשערי הברזל ומשם ללובי ובחזרה. זו הבהלה, לחשתי לעצמי, אל תיתפס לה. זו התזזית הצפויה, כולם רצים, זו השמועה, אנשים מסריחים מרכילות אפילו עכשיו. אבל השמועה חבטה. וככל שסירבתי להקשיב לה היא תפסה בי מאחורי הטבור, חריפה, עד שקיפלה אותי לשניים כמו בעווית מעיים ועד שהזדקפתי שעטו כולם בגוש ענק אחד לכיוון שער בית החולים, צמודים אחד לשני, אין רווח של סיכה בין אדם לאדם. תנו להכנס, צווח ההמון לשוטרים, תנו להיכנס על מי אתם שומרים עכשיו. השוטרים סגרו רווחים, ירוקים, חומים וכחולים זה בזה. השער היטלטל. השער מיטלטל, עוד מכה הוא נפרץ. כוח של כחולים רץ אלינו מפינת הרחוב ושתי סירנות אדומות צווחו בו זמנית מימין ומשמאל. הצווחה גבהה עד שהקפיאה והקיפאון הצמית את כולנו, כל אחד מוסמר למקומו. אז הגיע איתן הבר,יועצו הנאמן של יצחק רבין. רק הגיע החלו לצעוק סביבו בבהלה "לא" "לא" "לא" "לא". הבר הביט בבעתה שמולו עין בעין ואחר כך הקריא הודעה מפיסת נייר. צעק, לא הקריא, למרות שההמון הקשיב לו בדממה. "ממשלת ישראל מודיעה", הוא צעק, "בצער רב וביגון עמוק, על מותו של ראש הממשלה ושר הביטחון, יצחק רבין, אשר נרצח בידי מתנקש, הערב בתל אביב". רבין מת, אמרו אנשים. רבין מת, זה יכול להיות? הבר הביט בהמון השואל והמשיך, כמעט נחנק. "הממשלה תתכנס בעוד שעה לישיבת אבל בתל אביב", צעק ואחר כך הוסיף בצעקה"יהי זיכרו ברוך" ופנה לחזור לבית החולים. הסתובב והלך עד שנבלע בשער חדר המיון, גבו להמון. הוא יצא אלינו לבד וחוזר מאיתנו לבד ופתאום נפשי יצאה אל בדידותו. פתאום המון אנשים היו שם מסביב וכולם כאחד תפסו את ראשם בידיהם ואחר כך היכו בו, בראש, ואחר כך צעקו לעבר גבו של איתן הבר או למעלה, לשמיים, אל הירח המלא, "למה, למה," מטלטלים ביאושם את הגדר ואת המחסומים ואת אנשי הביטחון. אז פרץ כוח משטרה כחול בן מאות לוחמים והקיף את בית-החולים במהירות, לוחם אחז בידו של לוחם עד שנוצרה שרשרת של לוחמים. אלו סימנים של שלטון, כשהוא חוזר לתפוס פיקוד. הגופה תישמר היטב מעתה. הסירנות הגביהו וההמון נדחק לאחור. גוש אנשים גדול ניתק מן הגדר של איכילוב לכיוון כיכר "מלכי ישראל", שם נרצח המנהיג. "לכיכר", נשמעה הקריאה, "הולכים לכיכר". ניתקתי מן הגדר והלכתי בעקבות האנשים כאחת הפרות מן העדר. חוצה את רחוב וייצמן, חוצה את דוד המלך, היישר למקום הרצח. 
7.
רחוב ויצמן חשוך. חיים ויצמן היה נשיאה הראשון של ישראל ושמו הונצח בשדרת עצי פיקוס רחבה, שמסתיימת בכיכר "מלכי ישראל". נשיאים ומלכים חגים בתוכנו מעשה של יום יום. עצי הפיקוס בני שמונים או תשעים, צמרתם חוסמת את אור הירח. בגלל זה חשוך.לכל עץ צל ענק, ממנו מסתעפים צללים ובני צללים קטנים. הצללים נעים עם הרוח בענפים.זה הצלמוות. שכבות של פחדים על שכבות של פחדים, שעת הצמרמורת. הזמן שבין הודעת המוות לבין מראה הגופה.
פוסעים לכיכר במהירות, בדבוקות קטנות, בשקט, עקב בצד עקב. רוב מרפסות הבתים חשוכות, אורות כחולים של טלוויזיה מאירים את הדרך. כחול מכל בית. איכה מלמלתי. פתאום, בין המון אדם מוכה שבץ, תפסתי מה זו איכה, המגילה הרביעית, שנאמרת בערב תשעה באב בליל חורבן הבית. למראות אלה התכוון רושם הדברים. זה השבר וכך הוא נראה. "איכה ישבה בדד העיר", ניסיתי לזכור את הפסוק ולא זכרתי. "הייתה כאלמנה" זכרתי. "כל רעיה בגדו בה ואין לה מנחם", זכרתי. 
8.
פרטים חדשים הגיעו במהירות, ונתון רדף נתון. הרוצח בא מן הימין. הוא דתי. הוא דור שני ליוצאי תימן. הוא ירה ברבין בגב, מאחור, שלוש יריות בזו אחר זו. הוא ארב לו בחניון בית העירייה. הרצח מתוכנן אם כך והרוצח יצא ממחנה המתנחלים. 
9.
הכיכר נטושה כמו אחרי חורבן פתאומי. אלפי ניירות קטנים התגלגלו לכל צד, התהפכו ושבו למקומם, סטיקרים ופרסומות של רבע גיליון והודעות תמיכה בתהליך השלום מכל פלג וסיעה של מחנה השמאל. ביניהם, במפוזר, ישבו קבוצות מקוננים על הריצפה, נבדלות זה מזה מטרים אחדים, כל קבוצה מכונסת באבלה. יש תשע, עשר, קבוצות כאלה וכמעט שלושים מקוננים בכל קבוצה. כולם יושבים ב"ישיבה מזרחית", במעגל, מסביב לתמונתו של המנהיג. ליד תמונתו דולקים עשרות נרות זיכרון. נרות הזיכרון עשויים חלב יצוק ועטופים בקופסאות מתכת. בישראל קוראים לנר זיכרון "נר נשמה". זה כמה שנים שתושבי המקום נוהגים להדליק נרות נשמה במקומות בהם התרחש אסון לאומי. 
הבכי לא חדל. חרישי היה ומילל, אלה ביקשו על נפשם, אחרים הזכירו נשכחות, אחדים שרו משירי ישראל הישנה, ונרות הזיכרון הלכו ורבו, מאות להבות בקופסאות מתכת קטנות, עד שהמקוננים החלו לסדר אותם, את קופסאות הפח, לאט ובתנועת עקלתון עד שנרשם על האספלט של כיכר מלכי ישראל בקופסאות מתכת עם להבה בכל קופסא וקופסא, "רבין", נרשם, "למה?"

10.
מסע האבל על מות האח הבכור, החכם והישר, רק ילך ויתעצם בימים הבאים. בהבעות צער אנחנו הכי טובים בעולם. יצירתיים מן הדרגה הראשונה. הנה כתובות האש וסרטי הרחוב ותהלוכות אבלים וישיבות של צער, תרבות אבל בשיא פריחתה. כנים מאוד, אין כמותינו בהבעת חרטה.

11.
גם הקרע יחריף. עוד יומיים, עוד שבועיים, רק תפוג עננת האבל הראשונה. "הם חיסלו את האיש שלנו", צווחו על הגדר של איכילוב בליל הרצח, שלנו, מי ישתוק על כך באמת. הם - ה"לאומיים".כלומר הימין, אנשי הימין, כל מחנה הימין כולל דן מרידור ובני בגין. זו מערכה צפויה אחת, שמאל בימין, גוש נגד גוש. במקביל לזו תתלקח מערכה איומה לא פחות. "הדתיים הרוצחים האלה", מסמנים החילונים באצבע על הכיפות הסרוגות, מגיל עשר עד שבעים. הרוצח יצא מ"הם". הרוצח פירש הנחיות הילכתיות כאילו מוטל עליו לרצוח. אם ניתן לפרש כך את ספר החוקים של הדת הזו, אולי יש להגביל את הלימוד בה. בתורה, בספרים הנלווים, זה הכל הדת, שמעתי צווחים באימה ליד ביתו של הרוצח, יש להם אלהים אחר. 

שתי תחושות פרצו מיד ליד הגדר של איכילוב. של נקם ושל נחמה. הנתונים ברורים. המנהיג הנבחר נרצח. הרצח נועד לחסום את הדרך בה הלך. הרצח בוצע על ידי חייל של הימין. היהודים נחלקים לשני מחנות, ימין ושמאל. המחנות שונאים עד כדי רצח. הרצח הוא רק שיאה של המחלוקת. בכל מהלך שנת 1995 ניסו אנשי הימין לעצור בכל דרך את מימוש הסכמי אוסלו בין ישראל לבין הפלסטינים. בניגוד לדעת הימין, הסכמי אוסלו העבירו לידי הפלסטינים חלקים מאדמת ארץ ישראל הגדולה בתמורה להכרה הדדית וקבורת קרדומי המלחמה. כדי לעצור את הרעה פעלו אנשי הימין בכל דרך. הם גם הסיתו והדיחו בלשון בוטה ובהפגנות מאיימות נגד ראש הממשלה וחברי ממשלתו. הרצח הוא קצה ההסתה. הוא תוצאה מתבקשת. הכרתי את תבנית הרצח הזו בישראל, ב-1982, תוך כדי "מלחמת לבנון". אז נרצח אמיל גרינצוויג, צעיר בן 30 במהלך הפגנה נגד אריאל שרון.נזכרתי באמיל גרינצוייג. שום דבר לא השתנה פה בחמש עשרה השנים האחרונות. על פי כללי החברה הנהוגים כאן, רצח אידאולוגי אינו אסור. בתנאים מסויימים הוא מותר בהחלט.

 
12.
אורי דן עמד ליד הגדר, כשנשמעה הצעקה "הם רצחו לנו את המנהיג, ה-ם רצחו לנו את המנהיג פעם שניה, פעם שניה!" "הם" זה הימין. ומנהיג השמאל הראשון שנרצח היה חיים ארלוזורוב, ב-1933, בלילה דומה על שפת הטיילת של תל אביב. אורי דן נמנה על אנשי הימין. הוא עיתונאי אגרסיבי מאוד, נחשב ליועצו של אריאל שרון ומבאי ביתו כבר שנים רב

ות. אורי דן ניתק מן הגדר וצילם במצלמת כיס עם פלש ביתי, מפעם לפעם ובמהירות. הוא צילם אנשים צועקים, מעגל של צעירים סביב נרות, שירה בציבור, המון אדם צובא על מחסומים. פתאום קלט אותו דוד אלעזר, הפרסומאי. אלעזר גר בשכונה ממול, וכבר חצי שעה הוא עומד כאן באמצע הכביש ולא זז, רק ידיו חופרות בכיסים של הג'ינס. לרגע קצר משך יד אחת מן הכיס ולחץ בשתי אצבעותיו על עיניו, בכוח. הן היו אדומות וזלגו דמעות ללא הרף. בין הדמעות תפס אלעזר את הצדודית של אורי דן והתחיל ללכת אחריו. לאן שפנה דן, אלעזר הלך אחריו.הנה המסית, צעק אלעזר אחרי אורי דן, הנה האשמים, מסית, צעק אחריו, מסית לך מפה,כלב בן כלב רוצח לך מפה אני אומר לך. אלעזר הלך וצעק ודן פנה כה וכה. שניהם נולדו בתל אביב, שניהם בעשור החמישי, שניהם בג'ינס כחולים וחולצת צווארון לבנה. לך מפה,גירש אלעזר את אורי דן עד שהוא פנה ללכת. 
כך החלה מיתקפת השמאל של נובמבר 95', מן הגדר שליד איכילוב לכל ישוב וישוב בישראל במהירות של אש. מיתקפה עיוורת, אכזרית, פרימיטיבית, רוויה שנאה וכוללת כל. כל מי שאינו שמאל. 

13.
מאז הרצח, אמרה שכנתו של הרוצח לבנה בשכונת נווה עמל, מאז הרצח אני שומעת כל היום רק יריה אחת רצופה. היא ניצולת אושוויץ,מחנה המוות. באושוויץ היא נכלאה בסמוך לקיר המוות, רק מחיצה דקה ניצבה בין דרגש השינה שלה לבין קיר הנידונים למוות. מאחורי המחיצה שמעה את קולות הירי ואת חבטת הגוף המת על הקיר או על הארץ. היא מתגוררת היום מטרים אחדים מבית הרעפים של הרוצח יגאל עמיר.מאז הרצח, כבר 48 שעות, היא שומעת יריה רצופה אחת. והיריה מחסלת אותנו, את היישות, את המדינה. רק בן אדם אחד בהיסטוריה, היא אומרת, רצח עם שלם. אבל זה היה התקדים. עכשיו בא השני.

14.
הילדים האלה יהרגו אותנו. השלוש עשרה, ארבע עשרה, שש עשרה, שבע עשרה. המבט שלהם, הנוגה, המאוכזב, המובס, המאשים לפעמים, הם מדליקים נרות ושרים כתף אל כתף ואנחנו עומדים אחריהם ולא מפסיקים לבכות. איך נילחם מלחמות בדיוניות כאלה בטילים של תת מודע. איך נתעשת? מי יתעשת,למדנו די והותר על עצמנו בשנים האחרונות. איך השירים שלנו נשמעים בפיהם כמו מזמורי תהילים, זה תהילים החדש שנכתב כאן, אלי אלי, עוף גוזל, אל תלחשו תפילה. מזמורים חדשים מתקדשים באלה הימים. 

15.
הנה כיתת בנות של עירוני דתי רמת גן. חצאיות ארוכות יושבות על אספלט, בוכיות. המורה במרכז. בחצאית שחורה וחולצה לבנה, מנסה לאסוף את רגליה. היא מעודדת את בנותיה לא לחדול מתפילה, לא לעצור. הן מהנהנות ומביטות סביבן. איש לא עומד לידן,הן מוקצות משום השתייכותן הדתית, אין סקרנים, אין קהל תומך, אין השתתפות של הסביבה. מי שעובר מתעכב רגע להציץ, בוחן את הבנות, מבטל בתנועת יד וממשיך הלאה, אל המרכזים החילונים. שם יותר קל לבכות. 
כך המשיכה מיתקפת השמאל של נובמבר95', מיד, בלי אתנחתא לעיבוד הכאב או לעיכולו של ההלם, בתחנת אגד של רעננה, בזיל הזול של הרצליה, בדבריו של אברום בורג לחיים יבין, "אין מרכז מהיום"הוא אמר, בזכרונותיו של יצחק בן אהרון על רצח ארלוזורוב, ובדבריה של לאה רבין אחרי ההלוויה. "אנחנו כולנו יודעים במי מדובר", היא אמרה. "מה שכל הזמן הסתובב לי בראש, ומהרגע הראשון, שיש כאן חזרה על הסנצריו של רצח ארלוזורוב. גם אז הייתה הסתה פרועה נגדו. והיה מי שהיה מספיק מוסת בשביל לבצע את הרצח." חד וחלק. 
מה מאיים יותר? מלחמת שמאל בימין או חילונים בדתיים?

16.
האשה התייפחה לידי בקולי קולות.
מאיפה את יודעת לדינו, שאל המראיין הספרדי את המרואיינת, צעירה מנווה עמל, תינוק בידיה. מאמא שלי, היא אומרת, מה אתה חושב, כל השכונה פה יודעת לדינו. 
תראה איך היא עונה לו, בוכה האשה לידי בקולות רמים, איך לא איכפת לה. 
שקט, היסו בה אנשי הצוות, מצלמים עכשיו.
מה לא איכפת לה, אני שואל. 
כלום, בכתה, חונקת בקושי רב את הייפחה. היא לובשת שחורים מכף רגל עד ראש ומחזיקה בתיק חום. היא מתגוררת במעלה הרחוב וממשיכה להקשיב לראיון שעורכת הטלוויזיה הספרדית. מה את יודעת על משפחת הרוצח, שאל הספרדי את הצעירה, היית מאמינה שיעשה את זה?
לא, היא עונה. הוא בא ממשפחה טובה,משפחה דתית. בטח, מתייפחת האישה בשחורים מחדש, עוצרת שוב את הצילומים, בטח משפחה טובה, גנבים, מה? היא לא ראתה אותו הולך עם אקדח? 
גנבים? שאלתי. 
הוא כותב מזוזות, סיננה האישה, אתה לא יודע, זה הכל בא משם. 
הנה התחיל החילוני לפלוט את שנאתו לדת. בעצרות עם, במפגשי צמתים, בקבוצות, בזוגות. החילוני יורה את שנאתו בפומבי, לא בחדרי חדרים ליד שולחן המטבח. עוד רגע והכיפה הסרוגה נכנסת לבתים ומסתגרת, לא רצויה. כבר שלוש ארבע שנים שהרוב הדומם שלהם חי בתחושה של מצור חברתי חונק. עכשיו יותר גרוע. עכשיו החל הגרוע מכל, הערעור הזוחל על ספר הספרים. על משמעותו, על הלכותיו. עכשיו, לראשונה בהיסטוריה של ישראל החדשה, עומדת התורה עצמה בפני תהליך של דה לגיטמציה. טקסט פרימטיבי, אני שומע על ספר הספרים, לא עונה לצרכים.

17.
אבא, שאל הילד, גם אותי ישימו בארון. 
אם תרצה, עניתי. 
אחר כך יוציאו אותי ממנו?
כן. אם תבקש. הם יעשו כל מה שתגיד להם.
ולמה הדגל?
למה הדגל? כך מדינה מכבדת את מי שמת עבורה. 
ומותר לו לשים בקבר דברים? כל מיני דברים?
זה היה נהוג פעם, אמרתי, אצל המצרים. היום זה פחות מקובל.
אבל מותר? הוא דרש לדעת. הוא לא למד להרפות.
מותר, אמרתי, דברים קטנים.
אני רוצה את השולחן, אמר. הוא קיבל שולחן מתנה לפני חודשיים. רק תכניס את השולחן, אמר לי, שיהיה לידי.

18.
יצחק רבין נרצח ושמעון פרס אמור לאסוף את הקרעים. לנסות לתפרם מחדש טלאים טלאים: גוש ימין, גוש שמאל, מחנה דתי,מחנה חילוני, שלום מול אדמה, קדושת אדם או קדושת הארץ, שותפות או מלחמה. הוא חייב להיות עכשיו רחום וחנון כפי שלא היה כאן פוליטיקאי מעולם. קשוב וקשוח. חיפשתי מודל למנהיגות יהודית שעמדה במבחן חמור כל כך והגעתי עד רבן יוחנן בן זכאי ורבי יהושע בן חנניה תלמידו. אלה השניים שהינחו את בני ישראל דקה אחרי חורבן בית שני, עוד ירושלים שממה. כל כך צר לי עליו, שכך נפל בחלקו. דאגה אוכלת את ליבי, הוא אמר.

19.
השאלה העיתונאית הראשונה אחרי רצח ראש הממשלה הייתה: איפה זה תפס אותך? היכן שמעת על הרצח, תגיד? תגידי? ומה עשית בעקבות הידיעה? זו השאלה שנשאלה באימפריה הגדולה אחרי רצח נשיא ארצות הברית ג'ון פיג'רלד קנדי. השאלה האמריקאית הזו הסתובבה בחוגי התקשורת כאן כמודל לא מעט שנים, ויצאה לאוויר העולם דווקא ברגע יהודי במיוחד, כאשר אח קם על אחיו להרגו, באותה שניה של הכרעה בין חזון אחד לחזון אחר. אילנה דיין החלה בה.

20.
בדרך הבייתה ליפו מן הגדר של איכילוב, שמעתי ברדיו אישה מספרת על המנהיג המת,מתולדותיו, בימים ההם של הקמת מדינה עצמאית. הוא היה המפקד והם קראו לו "קרן אור גדול". קרן אור גדול, מילמלתי בקול, קרן אור גדול הם קראו ליצחק רבין. רחוב יפת היה חשוך לכל אורכו וריח ים של נובמבר ישב על הכביש, מלוח. 'קרן אור גדול'המשכתי למלמל, הולך וגווע, הולך ונבהל, מצטער ומתבייש ומתייאש וחרד ומתגעגע עד שהתפוצצתי מרוב בכי, לבד, רק הוא נתן את האות ואני התחלתי לבכות ללא הרף.